לא מושלם
לא מושלם.
אני יושבת בגינה, מביטה אל הנוף, ומכל הדברים העין שלי נתקלת דווקא בגדר המכוערת שלנו. ״צריך להוריד אותה כבר, היא ממילא מיותרת וסתם מכערת את הכל״ אני חושבת במירמור. אני יושבת אל שולחן העבודה החדש שרכשתי באיקאה, במציאון. הוא לבן ורחב, אבל העיניים שלי נתקלות בקילופים מהמכות שקיבל בדרך, בטנדר. וגם חסרות לו מגירות, ובאופן כללי, הוא לא בדיוק שולחן הסופרים שאני חולמת עליו, אבל שיהיה, בינתיים. תחושה לא שמחה ממלאת אותי.
אני יושבת בפינת העבודה שלי, שמוקפת במשפטי השראה, דברים יפים שקניתי לי, נר דולק ומוזיקה ברקע. מבטי נתקל בשקיות עם שמיכות הפוך שמחכות לחזור למיטות כי הלילות מתחילים להתקרר לאחרונה. ״למה הן צריכות להיות כאן?״ אני כועסת בקול על שקיות האשפה השחורות, ״החדר נראה כמו מחסן״ אני נאנחת בקול.
שישי אחר הצהריים. הכול מוכן לארוחת הערב, אור דימדומים מתחיל בחוץ, אני מדליקה נרות ומברכת. מתפללת לאלוהים שימשיך לשמור על המשפחה שלי. שמחה ורוחניות מתגנבים לליבי בדיוק לפני הצעקה. ״אמממאאאא!! תגידי לו, הוא מציק לי!!״ ״איזה שקרן!!! הוא התחיל!!!״ ״אוף, שוב הבנים מתגוששים למרות שאמרנו להם מיליון פעמים לא לעשות את זה. כל אווירת יום שישי נהרסת. איזה ילדים מעצבנים, איזו משפחה מחורבנת…״ אני שומעת את הקול שלי בראש ושוב - השמחה הטבעית נוטשת אותי בבושת פנים ומפנה מקום לכעס ולחוסר סיפוק.
לא מושלם. שום דבר לא מושלם. וזה בגלל שאני מחזיקה אצלי תמונות מושלמות. אצלי בראש, הגינה מתוקתקת וכל דבר נמצא במקום, הדשא קצוץ והשושנים מתחילות לפרוח אחרי שגזמנו בזמן את כל אלו שכבר נבלו.
אצלי בראש כולנו יושבים לארוחת שישי, מברכים את השבת, משתפים בדברים טובים שקרו לנו השבוע, מחייכים, צוחקים ופשוט נהנים האחד מחברתנו של השני.
אצלי בראש הבנים קשורים מאוד אחד לשני, אוהבים ומשחקים ביחד. אני אפילו מוכנה להשלים עם ריבים שקורים לפעמים, אבל הם משלימים ממש מהר והכל חוזר לשגרה נעימה ורגועה.
אצלי בראש אורי ואני יוצאים לדייט פעם בשבוע, שותים יין, צוחקים וחוזרים הביתה מחובקים ואוהבים.
אצלי בראש כשאני שולחת אימייל לרשימה, מיד עשרה אנשים לפחות רוכשים את מה שהצעתי להם בלי לשאול, סתם כי הם אוהבים אותי ואת המוצרים שלי.
אצלי בראש אני עושה מדיטציה בכל בוקר, משקיטה את התודעה, נוכחת ברגע, נושמת עמוק. ואחר כך מכינה לעצמי שייק ירוק ובריא, מיד אחרי שסיימתי את אימון הפילאטיס או את הצעדה היומית ביער.
ככה החיים נראים אצלי בראש.
ואני לא רוצה לשחרר את התמונות האלה. אני שומרת עליהן בקנאות. כי למדתי שמחשבה מייצרת מציאות ואני גם יודעת שאולי יום אחד אצליח לחיות במציאות שכזו. אולי אם אשאף אליה מספיק זמן ולא אוותר. אבל בינתיים העיניים הפיזיות שלי רואות מציאות אחרת וקשה לי איתן. הן מתמקדות בפגמים. במה שחסר, בלא מושלם.
״לא נמכרו מספיק ספרים החודש״ חולפת מחשבה בראשי ומוחקת מיד את עשרות התגובות המרגשות שקיבלתי מקוראים ושאולי אפילו סופרים בעלי שם לא מקבלים. ״שוב התפשרתי על השולחן במקום לחפש את השולחן המושלם בשבילי״ חולפת עוד מחשבה בראשי ואני מלטפת את השריטה החומה שנפערת בקצה ציפוי הפלסטיק הלבן.
לא מושלם.
אני בוחרת להתמקד ב״לא מושלם״ וזה ממש לא מושלם.
לא מתאים לכל משפטי ההשראה שיש מולי, לכל הלך הרוח שאני משתוקקת לאמץ ולפעמים מצליחה.
״את מציגה בפייסבוק כאילו הכל מושלם״ בעלי זרק לי בעיצומו של וויכוח מעליב.
״אם היית קורא את הפוסטים שלי בפייסבוק, היית יודע שזה לא נכון״ זרקתי לו בחזרה.
כן, גם הזוגיות שלנו ממש לא מושלמת.
אבל זה הידהד לי. ופגע בי. כי לפעמים ישנם ימים שאני כן מרגישה שהכל מושלם. ורואה את המושלמות בכל דבר, ישנם ימים שאני מרגישה ששתי המציאויות שלי משתלבות האחת בשניה, באופן מושלם… ואני משתפת גם בהם. ואולי באמת אנשים חושבים שאני מעמידה פנים ומכסה על הלא מושלם שלי.אבל באמת ישנם ימים שאני מרגישה לגמרי בנתיב המושלם בשבילי. יש ימים שהטקסטים שיוצאים לי מרגישים לי מושלמים.
יש ימים שאני מעצבת ומרגישה שהיצירה שלי מושלמת.
יש ימים שהתדר שלי מושלם.
ויש ימים שלא.
אני שואפת למושלם. ואני יודעת שיש כזה. בתחומים מסויימים לפחות. ואולי בגלל שעדיין איפשהו עמוק בתוכי קיימת תודעת שחור ולבן, בלי שום דבר באמצע.
אז אני יושבת על השולחן הלא מושלם שלי, וחושבת על הבית הלא מושלם שלי, ולפעמים שותה קפה בגינה הלא מושלמת שלי, והרבה פעמים מתאכזבת וכועסת על המשפחה הלא מושלמת שלי.
ומנסה להבין שככה זה. יש מושלם, יש לא מושלם, אבל כנראה שיש גם ״מספיק מושלם״. שזה סוג של אפור כזה, לא מושלם, אבל גם לא כל כך גרוע.
